מכתב מעבר לים 26/11/1965
לכל החברים שלום רב!
אנו כבר חודשים אחדים בארצות הברית והגיע המועד לכתוב לכם מכתב מפורט שני.
אציין בשמחה רבה כי רבים החברים הכותבים לנו ואנו אף משתדלים לענות לכולם, בדרך כלל "כמעט" מיד.
קשר אישי זה עם חברים רבים משכיח במקצת את הבדידות הגדולה.
שלושה חודשים וחצי עברו מאז שעזבנו את חופי הארץ , והגעגועים ליבנה" מולדתנו המאומצת".
הולכים וגוברים. נדמה לי שבלשון עבר קוראים לזה נוסטלגיה.
אצל הילדים זה מתבטא בהתכתבות תכופה עם עם חבריהם ביבנה וסירוב כמעט מוחלט להתרגל לתפריט
האמריקני (חוץ מהצ'יפס), קללת בית-הספר והשפה האנגלית.
כדי לשכנע אותם לאכול עוגה, צריך לומר שטעמה כטעם עוגת-שבת ביבנה.
ובסופו של דבר לאחר שהם טועמים-אינם אוכלים. אף הסחוג אינו יורד מעל שולחננו, כמו שנאמר על רבי יהודה
לגבי החזרת, נשארה לנו עוד כרבע צנצנת "סחוג" ( תמצית יבשה) שקיבלנו מעזרא,
זכור לטוב, לפני ההפלגה. אך לצערנו המלאי הולך ואוזל...
יש לציין שלפטריוטיות של הילדים לקבוצה, אין גבול. הם אינם חוסכים זמן ומאמצים להסביר ולשכנע אותם שיבנה טובה מאוד וכדאי להם לבוא לשם.
אצלנו יהודית ואני, הגעגועים עזים בצורה אחרת. גם אנו מנהלים התכתבות ענפה עם חברים רבים.
כל רכישה הנרכשת על ידינו נמדדת בקנה המידה הפשוט: התוכל לשמש אותנו לכשנחזור הביתה:
כל פעם שמצב הרוח מגיע לשפל המדרגה(וגם זה קורה) אנו מתנחמים ואומרים: נו ,זה רק לשנתיים,
זה יעבור!
עכשיו נניח את הסנטימנטים בצד ונראה את המציאות.
בימים אלה התחלנו להסתדר בדירה, שהיא לפי ממדי ארה"ב די גדולה. חדר מגורים גדול (סלון),חדר אוכל,
3 חדרי שינה, מטבח גדול ועוד. החילונו כבר לרהט קצת את הדירה.
לאחרונה קנינו למיכל'י כסא גבוה והיא כבר אינה צריכה לשבת על ספר הטלפונים של ברוקלין כדי להגיע לשולחן.
גם לתלבושות כבר התרגלנו ואף אווירת הפורים שהשתררה עלינו כשקשרנו לצווארינו את עניבות החנק בפעם הראשונה,
עברה ובטלה. אודה ולא אבוש, הבנים ממש נהנים לענוב עניבות, אוי לי, מה היה לנו?
כל השבוע אני הולך לעבודה עם צווארון פתוח ובלי עניבה, אך הילדים חייבים להופיע בבית הספר עם ענבות.
(אחרת ישלחו אחר כבוד- הביתה) בשבת אני חייב להופיע בביככ"נ עם עניבה, אך הילדים משוחררים.
(אך הם בדרך כלל לא מותרים אף בשבתות על העניבות).
השעה 1.15 לפנות בוקר ואני טרם כתבתי כל ציוני דרך בדרכינו על אדמת ארה"ב, מלבד קצת "שמוס".
בננו בכורנו הגיע בשטו"מ למצוות בח"י באלול. יהודים נוסעים מפה ארצה, כדי לחוג מאורע זה, ואנו להפך..
בתנאים המקומיים החגיגה הייתה יפה מאוד. ברוך קרא בתורה בהברה ספרדית, בבית הכנסת של ישיבת פלטבוש.
כאן הקריאה היא בדרך כלל חזנית, ואין מכירים את הדיוק בקריאה לפי שיטת –מיכל, ששר, גלס וכד'.
הציבור נהנה מאוד מקריאתו של ברוך, ואף הוא עצמו.
כולם שאלו מי הכין אותו? ואנו כמובן מסרנו את הכתובת של מ.פרלמן ומ.גלס-קבוצת יבנה..
הרב של ביהכ"נ נתן בהזדמנות זו פרסומת חינם, לנו השליחים ולבני עקיבא בכלל(דבר שעולה בכסף רב).
בבית ערכנו קידוש לכל המורים העבריים של הישיבה (וכאלה לא חסרים), לישראלים סתם ולחברי התנועה.
דרשתו של ברוך הייתה על הנושא "הקשר בין תשובה, אלול וסליחות", היה מאוד נחמד,
וביום א' ערכנו מסיבה משפחתית.
בראש השנה בילינו בבית מלון בהרים, כאורחים של הורי יהודית. נחנו קצת, דבר שהיינו מאוד זקוקים לו לאחר הבר-מצווה
וסידור הדירה. הילדים ראו פה בפעם הראשונה איך "מוכרים" עליות.
(כמובן אין מוכרים בדולרים ,אלא בנקודות שיש לפדותן אחרי החג ב...דולרים)
ביום הכיפורים התפללנו בביהכ"נ של הישיבה, ראינו כאן שאפשר לשבת לבושי קיטל ולפטפט כל התפילה,, אין קשר ואין ניגוד בין
זה לזה.
בסוכות בנינו לנו סוכה מאחורי הבית. שיחק לנו מזלנו...ויש לנו דירה בבית דו-משפחתי.
בעל הבית הוא "משלנו" ומקים לעצמו סוכה, וכך אף התיר לנו לעשות כן. קישטנו אותה לפי מיטב מסורת יבנה,
ישבנו בה ו... התגעגענו והתגעגענו. הגשם ביום הראשון חיסל את רוב הקישוטים.
בשמחת תורה ערכו המורים הישראלים דק"ק פלטבוש תפילה משלהם בבית המדרש של הישיבה, ושוב טעמנו סו"ס
מקצת מאווירה דארץ-ישראל, גם הילדים עלו לתורה, וכל אחד ואחד אמר את הברכות.
ברוך שלנו היה ה"בעל קורא" העיקרי, וקצר תשואות ותשבחות ממורי הישיבה, אשר ברובם מבינים קצת יותר בעניין,
ואני כמובן הייתי גאה בבני בכורי.
אסיים הפעם בנקודת אור זו ובהבטחה לכתוב בפעם הבאה יותר
ניו-יורק אברהם ארליך מבית 26/11/1965
|
|
|
|
