מהרהורי ליבה של מורה וותיקה
קשה להיות מורה למתמטיקה בבית הספר שלנו, והכוונה אינה להוראת המקצוע.
מבחינה זאת כל מורה והבעיות שלו, כל מורה והפתרונות שלו. ודווקא אצל רוב תלמידנו מצאתי ענין הולך וגדל, מוטיבציה הולכת וגוברת במתמטיקה.
מצאתי נכונות להקדיש זמן ומאמץ. המתמטיקה הפכה במשך השנים להיות "מקצוע מועדף" ויכולנו להרחיב בהרבה את תכניות הלימוד לעומת שנים שעברו. אז הקושי מהו?
אצלנו כל מורה הוא בחזקת מחנך ואם איננו כזה, נדמה לי שאין לו זכות קיום בין כותלי בית הספר. קשה לראות במתמטיקה מקצוע מחנך: היא יכולה להביא תלמיד מוכשר לפתח את כישרונותיו, יכולה להרגיל לחשיבה מסודרת והגיונית, לבדיקה קפדנית של שרשרת מסקנות, יכולה להרחיב אופקים בתרבות עתיקה וחדשה, יכולה גם להביא תועלת מעשית כעזרה למקצועות אחרים....אבל מכאן ועד למסר חינוכי בערכים אנושיים ויהודיים שאנו רוצים להקנות לתלמידינו הפער עצום.
כל השנים השתדלתי להתמודד עם הקושי הזה בדרכים שהיו נראות לי. הערך שעמד אצלי בשורה הראשונה היה הכבוד לזולת. לא סבלתי את ההתנשאות של המוכשרים ואת שפלת החלשים. הכבוד לזולת התחיל אצלי: בכל תלמיד רואה אני את האדם שבו, הראוי לאמון מלא מצדי. בדרך כלל קיבלתי את שניהם בחזרה., גם את הכבוד וגם את האמון. אני חושבת שהנערים בחיוך סלחני אמרו אחד לשני: "את חולדה לא כדאי לנסות לסדר, זה אינו אתגר, היא תמיד מאמינה ...מכאן היושר ביחסים בינינו.
הדבר השני: הקפדתי תמיד על הכנה מדוקדקת של שעור, על החזרת עבודות בזמן, על עדכון ידיעות ושיטות. בצורה זאת יכולתי גם לדרוש מן התלמיד שיעשה את המוטל עליו. על פי רוב תלמידי מילאו את חובתם. לפעמים בא תלמיד ואמר: "ניסיתי ולא הלך לי" או "לא יכולתי, נסעתי לאבא ואימא" או "פשוט לא הספקתי, אעשה עד מחר" . ע"פ רוב קיבלתי את הטענה. אולי קצת נאיביות מצדי? יכול להיות: עבורי היא עדיפה על חשדנות מתמדת...
עוד דבר: גם המורה המנוסה ביותר יכול להימצא במפתיע בפני שאלה שאיננו רואה את תשובתה במבט ראשון. לא פעם ניסיתי בכנות יחד עם תלמידי להתגבר על הקושי, לא פעם אמרתי להם: "אין דבר , נעזוב, אגיד לכם את הפתרון בפעם הבאה!" לא ניסיתי אף פעם "למרוח" ולעשות "כאילו" אני יכולה תמיד להתגבר על כל קושי. כנות מצדי גררה כנות מצד תלמידי.
כפי שאמרתי, דרשתי מתלמידי מילוי חובתם, גם הקפדתי למצוא כתה נקייה ומסודרת , עמדתי על ריכוז והקשבה מקסימלית בעת ההסברים שהשתדלתי שיהיו מעניינים ומובנים לכל אחד ואחד, ועוד דרישות...אבל יד חזקה לא מצאו אצלי. ההסברים והשיעור הפרונטלי היו תמיד רק נקודת מוצא :אחר כך השיחה, השאלות שנבעו מתוך שעורי הבית או מתוך החומר החדש, אפילו מצב הרוח של התלמידים הם גורמים שהכתיבו לי את מהלך השיעור. בכיתה התפשט רב שיח שיכול להפתיע זר הנכנס במקרה, ונוצר קשר דו-סיטרי מורה-תלמיד. שהביא את האחרון לגשת אלי בכל קושי שנוצר, בכל שאלה שהתעוררה אצלו.
צעקות...אני חושבת שאין תלמיד הזוכר כאלה מימני, עונשים...כמעט לא...
האם בדרכים אלה תרמתי משהו לחינוך צעירנו?
בוודאי שהתשובה איננה אצלי אולי היא אצל חבר המורים שאיתם עבדתי בשיתוף פעולה מלא, אם כי לא תמיד בתמימות דעים. אבל תמיד באווירה טובה של חברות, של חתירה למטרה משותפת, של עזרה הדדית. אולי התשובה אצל הצעירים עצמם.
קשיים במשמעת? היו והיו. אני זוכרת (בעיקר בשנים הראשונות) כיתות מהן הייתי רוצה לברוח, ימים שמראש היו שחורים עבורי כי הייתי צריכה להיכנס לאחת מן הכתות האלו :עד כמה ששערותי הלבינו והתדלדלו, כך קשיים מסוג זה הלכו ופחתו.
אהבתי את המקצוע בו עסקתי. אני אוהבת מתמטיקה , אני נהנית מן ההרמוניה שבה, כמו שנהנים משיר יפה או ממוסיקה טובה. הלוואי ויכולתי להעביר את תחושתי זאת לתלמידי כפי שמוסרים ידע!
גם את ההוראה אהבתי, הפגישה הבלתי אמצעית עם הצעירים נתנה לי הרגשת רעננות והתחדשות מתמדת. המעקב אחרי התפתחות של תלמיד המגיע אלינו בכתה י', נער צעיר, כמעט ילד, עד לבגרותו לקראת יציאה לצבא, לחיים, השינויים החלים בו, על פי רוב-ולא תמיד-לטובה, ההרגשה שהוספת לו ידע חשוב, שיכולת לענות לו להרבה שאלות, גם מחוץ למקצוע עצמו, הם דברים הנותנים למורים פיצוי על עבודה מייגעת, על שעות עבודה בלתי נוחות (לעיתים בלתי מוגבלות) על מפגשים פחות נעימים, על תופעות לא רצויות, על מחסור מתמיד בכוח אדם, על האחריות הכבדה שהיא מנת חלקם של אחדים מהם.
כעת אני סוגרת מאחורי את דלתות בית הספר, אני עוזבת עבודה תוססת ומעניינת, אני אומרת שלום לאנשים שאיתם עבדתי שכם בשכם במשך שנים רבות , לתלמידי כיתה י"ב, האחרון בשורה ארוכה של מחזורים שליוויתי עד לבחינת הבגרות, לתלמידי כיתה י' י"א איתם עבדתי במרץ (מרץ רב מצדם ומצדי) במשך השנה האחרונה. לכולם וגם לכל תלמידי לשעבר שעדיין זוכרים אותי, ברכה אחת: שאחרי עשרות שנים של עבודה כלשהי, שיכולה להראות שגרתית ואפורה, יצליחו למצוא בה עניין כפי שתמיד מצאתי אני בעבודתי.
       חולדה קמפניאנו   39/7/79 
 

[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר|ניהול אתר| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |
הצהרת נגישות




אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2024 (c)
מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות