ילדים >>  חינוך >>  חטיבה עליונה >>  סיפורי תיכון >>  האמריקאית הראשונה ביבנה
רב שיח על בית הספר   *   שתי סטירות   *   לסוגית החינוך המוסיקלי   *   סיכום הקורס לבישול ולכלכלת בית   *   חוג לבעלי קריאה   *   החינוך הדתי   *   לקראת חנוכת המעבדה   *   על המשך חינוכם של ילדי הכתה ט-י   *   האמריקאית הראשונה ביבנה   *   בי"ס ויצו   *   עם שובן של הבנות מבית צעירות מזרחי   *   מהרהורי ליבה של מורה וותיקה
,האמריקאית הראשונה ביבנה-עטרה ינובסקי
 
במלאת 40 שנה לראשית מפעל ההכשרות האמריקאיות , על דרכה לקיבוץ מספרת עטרה שגדלה בבית של אחד ממנהיגי הפועל המזרחי בארצות הברית, והגיעה ליבנה כסנונית ראשונה עוד לפני בוא ההכשרות.
ביום הראשון לעלייה –מחנכת כיתה!
 
 ביום הראשון לעלייה-מחנכת כיתה!
 
קיץ 1952. צנע בארץ. מעברות שהוקמו לקלוט את העלייה המסיבית-פליטי השואה ויהדות צפון אפריקה, עבודות יזומות לספק מינימום פרנסה, בתי ספר עולים על גדותיהם ומחסור חמור במורים מוסמכים. העלייה מארצות הרווחה בשפל המדרגה, ובתוך כל זה, באמצע אוגוסט-בתום הזמרייה שבה השתתפתי-התארחתי אצל זאב שפיינר בגבעת וושינגטון, ואתו באתי ליבנה להיפגש עם יצחק אשר-מנהל בית הספר.
אחרי שיחת היכרות, ביקור בבית הילדים ובירור האפשרויות השונות של עיסוק בתחום החינוך עזבתי תוך הבטחה לחזור אחרי שבועיים. ואכן, אחרי שבועיים ב1/9/52 (היום הראשון ללימודים) חזרתי והתחלתי לעבוד כמחנכת כתה ז' ומורה לאנגלית- סך 36 שיעורים בשבוע.
ביום שהגעתי מזכיר הפנים(צוריאל ז"ל) וכל שאר בעלי התפקידים הקרובים לעניין היו בצבא, ובלית ברירה- כסידור זמני, הכניסו אותי לגור עם חולדה ז"ל. וכך דני קאסוטו ושרה, שניהם תלמידי בכיתה ז'. באו הבייתה כל יום ומצאו את מורתם בבית.
אבל בשבילי זאת הייתה כניסה נהדרת לקיבוץ.
רק אחרי חודש , כאשר הגיעה המשכורת שלי, נזכר יצחק לשאול אותי אם אני שכירה או מועמדת, כדי לדעת למי להעביר את הצ'ק.
על צורת קליטתי ביבנה אפשר לכתוב עוד הרבה, אבל כוונתי כאן קצת אחרת.
מתעוררת השאלה-איך מגיעה בחורה לבד לארץ, לקיבוץ ודווקא ליבנה.
והתשובה היא תערובת של תולדות התנועה בארה"ב וסיפור משפחתי שבעצם אי אפשר להפריד ביניהם.
בלב העשייה הציונית
אבי, אז בחור ישיבה עם פאות וזקן, נדבק בחיידק הציוני עוד בגליציה.
כאשר הגיע לארה"ב אחרי מלחמת העולם הראשונה הצטרף מהר מאוד לפעילות הציונות, והיה בין מקימי "המזרחי הצעיר" שמאוחר יותר הפך ל"הפועל המזרחי" . את אימא הוא הכיר בפגישה ציונית וכשהתחתנו היה ברור שעניין הציונות יהווה את הבסיס והמרכז של חייהם. וכך היה. כבר כשנולדה אחותי הבכורה, אימא נשארה לבדה עם תינוקת קטנה, פגית, כאשר אבא נסע לקונגרס הציוני ואל יהא הדבר קל בעיניכם, התנועה הייתה ענייה, והצירים(גם הם דלפונים) שילמו את הנסיעה מכיסם ונסעו כמובן באונייה, בכרטיס הכי זול.
כבר כילדים קטנים ידענו שאחרי העבודה אבא נוסע ישר ל"לישכה" של הפועל המזרחי, ואם חזר לפני 11.00 זאת הייתה הפתעה. אבל אף פעם לא הרגשנו את עצמנו מוזנחים, כי הוא שיתף אותנו בכל מעשיו, ובשבתות הלכנו אתו ל"סניף" . שבתות ורוב ימי א' היו מוקדשים למשפחה.
חבלי הלידה של "בני עקיבא" בארה"ב
במשך הזמן התארגנו קבוצות נוער שהיו קשורות לתנועה. בקיץ היה לנו מחנה קיץ שקראו לו "הכשרה" וגם התחילו לבסס הכשרה אמיתית כפי שהיה קיים באירופה. זאת הייתה ראשיתה של תנועת השומר הדתי- אבל באותו זמן אני אישית לא הייתי מודעת לקיום התנועה.
כאשר התארגנה תנועת הנוער של הפועל המזרחי מההתחלה השתתפתי בה כחניכה, כמדריכה, ולבסוף כגזברית התנועה וחברת ההנהלה הארצית.
כאשר היינו בשלים לתפקיד בתנועת הנוער החלוצית החלפנו את השם ל"בני עקיבא", קשרנו קשרים עם התנועה בארץ ובסוף בשנת 1950, ובעיקר בלחץ השליחים התאחדנו עם "השומר הדתי"-תנועת בני עקיבא של היום.
הסניף שלנו היה די מיוחד. ראשיתו הייתה ביוזמת חברי הפועל המזרחי ששלחו אליו את ילדיהם- ואני ביניהם. אבל היה גורם נוסף: באיזור שלנו התארגנה מקהלה של בני נוער דתיים ואנחנו נתנו להם קורת גג. במשך הזמן חלק גדול מהחברים שלנו הצטרפו למקהלה, וחברי המקהלה הצטרפו לסניף. מאוחר יותר המקהלה התרחבה וכללה חברים משני סניפים גדולים נוספים ונהפכה למקהלה הרשמית של בני עקיבא. המקהלה היוותה דבק חברתי רציני שקשה לאמוד את השפעתו.
נדמה לי שילדי הקיבוץ אינם מבינים את המרכזיות של התנועה בחיי הנוער.
בילינו את כל השבת כולל מוצאי שבת שם, ולפחות ערב אחד בשבוע. גם חופשות-בעיקר חופשת הקיץ-בילינו במחנה.4 שבועות כל מחזור-היו שני מחזורים- קודם כחניכים, אחר כך כמדריכים וגם בסמינרים למדריכים.

אבא הותקף קשות
כפי שסיפרתי, בבית שלנו המושג של תורה ועבודה היה לחם חוקנו, והחינוך הציוני היה פשוט דרך חיינו.
לדוגמא: למדנו כל השנים את לימודי החול בבתי ספר ממשלתיים והשלמנואת לימודי היהדות בערב . מגיל 13 למדתי בערב בבי"ס לא דתי. זאת הייתה החלטה לא קלה עבור הורי ואבי הותקף קשות על כך בחוגים דתיים, אבל הורי בחרו בקו זה כי בתי הספר הדתיים היו אז בידי "חרדים אנטי ציונים" ולמדו באידיש, והורי רצו שנקבל חינוך מודרני, ציוני בעברית. עובדה שהגעתי ארצה והתחלתי מיד ללמד בעברית כתוצאה ישירה של חינוך זה.
בבית שמעתי מאבי מה מתרחש בתנועת האם, בתנועה הציונית בכלל ובארץ בכל התחומים. הכרתי את מנהיגי התנועה שבאו לבקר- את ד"ר בורג, ש"ז שרגאי, יצחק רפאל ואחרים, בעיקר השתתפנו בימי טרום המדינה בעשרות הפגנות המוניות והתרמות למען המדינה.
כתוצאה מרקע זה ביקשו ממני חברי הסניף בני גילי לשמש להם מדריכה וכך גם הדרכתי הרבה זמן את הקבוצה הצעירה יותר, של אחותי חיה, כי לא היה קל למצוא מדריכים בעלי ידע, מוטיבציה ומסירות שיעמדו בתחרות עם"השומר הדתי"
אחד הדברים המשעשעים היה שאחרי עלייתי כל פעילי התנועה היו קוראים לאבי: "דוד מענדעל" כי כך קרא לו איציק פוקס(חבר טירת צבי) בן דודי-ואליו פנו כשרצו עזרה.
למה עליתי לבד?
תכניות העלייה שלי היו ברורות לי מגיל צעיר—לגמור את הלימודים, לעבוד כשנה כדי להרוויח כסף לצורכי עלייה-ולקיבוץ! אמי ,כמו אימא, העדיפה שאחכה, אתחתן ואתבסס קודם, אבל אבי תמך בתוכניותי. דאגתו היחידה הייתה שאמצא את המקום המתאים לי.
שנתיים קודם, ב1950, עלה גרעין לבארות יצחק, גרעין קוריאה, כפי שקראנו לו-כי רוב חברי היו "פליטי הגיוס למלחמת קוריאה" לא היה לי שום עניין להצטרף אליהם. כמו כן לא רציתי להצטרף לכפר דרום, שאליו הופנו חברינו,
ולהישאר בתור חברה אמריקנית, ואומנם המציאות הוכיחה שצדקתי. שני הגרעינים התפרקו כמעט בלי להשאיר זכר.
למזלי, אבי ביקר בארץ בתחילת השנה ובילה שבת ביבנה. הוא התרשם עמוקות מרמת החברים, מהתרבות ומחיי הרוח והציע לי לנסות שם את מזלי.
דוד בית אריה ז"ל , שהיה אז בארה"ב בהנהלת הסוכנות, הבטיח לי שאמצא שם את מקומי וביטל את חששותיי בשל חוסר חברה בגילי , וכך הפכתי אולי הקיבוצניק הראשון שבחר בקיבוץ "כי אבא אמר". המעגל נסגר כאשר גיליתי ביבנה חברים שהכירו את אבי היטב מהקונגרסים החל משנת 1928.
אחרי פטירתו ישב אצלי רודי הרבה זמן והעלה זיכרונות מהשנים הרבות שהכיר אותו וציין שתמיד הוא נחשב "אחד משלנו" בניגוד לאמריקאים אחרים. ואומנם בניגוד לרוב המנהיגות "הציונית" של אז אנחנו עלינו כולנו, גם הוריי וגם שתי אחיותיי ואני.
כאשר עליתי הייתי כמעט היחידה, כי הזמנים היו קשים ורוב ההורים עכבו את הצעירים, אבל אחרי מספר שנים התחדשה העלייה והתחילו להגיע חברים גם לקיבוץ וגם לעיר.
לפני כחודש חגגנו 50 שנה לתנועת השומר הדתי- בנ"ע של צפון אמריקה, והגיעו כאלפיים איש, שהם רק חלק מאלה הנמצאים בארץ. הם ילדיהם ונכדיהם.
9/7/94                  
 

[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר|ניהול אתר| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |




אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2022 (c)
מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות