עוד על מגדל המים

מבית י"ד חשון תשע"א

ועוד על מגדל המים. . .

כשגדליה קרא את כתבתה של חנה יעיר על מגדל המים, מיד נזכר בפרטים על הבניה עצמה וביקש ממני לשתף בהם את כולם. שלחתי אליו את אריאל, שראיין את אביו ורשם את הדברים:

"אני עבדתי בהקמת המגדל מהיסוד ועד לסיום הבניה. וכיום אני העד היחיד שזוכר ומספר את האמת ההיסטורית.

על הנהלת הבניה פיקח ברוך וייזר (כהנא). והקבלן היה רטיג. ברוך היה הטפסן לתבנית המגדל, ונעזר בדדה יעיר, דב מוזס, שמואל שטרנהיים (שהיה הברזלן לפי תוכנית הבניה), כולם ז"ל, ואני עבדכם הנאמן שעדיין מהלך בארצות החיים – צעיר בריא ורענן.

רטיג הקבלן רצה שהעבודה תבוצע, ובהקדם. ולכן החליט לבנות בלי לחכות לאישור בניה מהממשל הבריטי. קודם נבנה, ואחר כך נקבל אישור.

חומרי הבניה נקנו מערבים, שעבדו במחסנים של הבריטים, ו"סחבו" חלק מהציוד שהיה אמור להיות מאוכסן, ומכרו אותו במחיר זול לקבלנים פרטיים.

לשם הצבת רגלי המגדל נחפרו ארבעה בורות, באורך וברוחב של שני מטר, ובעומק של שני מטר.

לקראת יציקת הגליל לאצירת המים, הוקמו פיגומים – כפי שרואים בתמונה שליוותה את הכתבה של חנה יעיר.

בעזרת מעלית העלו את הבטון, ממכונת הבטון הקטנה, ישר לתבניות. עד השעה חמש בערב יצקו, וכשהחשיך, דחו את סיום העבודה למחר. למחרת בבוקר המשיכו ביציקה, אבל בגלל שהבטון מאתמול כבר יבש, נוצר "תפר" בין שני החלקים, ודרכו תמיד נזלו מים.

כשנגמרה הבניה, היה צריך לפרק את הפיגומים. ברוך פנה לבנאים אך הם סרבו בטענה שהם מפחדים לטפס על המגדל. ברוך פנה אלי, ו...גם אני פחדתי. מאחר וברוך פחד אף הוא, עלינו שנינו יחדיו. ופירקנו לאט לאט את הפיגומים, כאשר כל קרש שפירקנו גרם לכל הפיגום להתנדנד.

שנינו חזרנו בשלום הביתה.

בזמן מלחמת השחרור הופצץ המגדל ע"י מטוסים מצריים, אך כנראה הוא לא נפגע כלל מההפצצות."

                                                                        סיפר גדליה, כתב אריאל