שכנים
כתבה: אילזה ראב"ד
ספטמבר 2005 אחרי נישואינו, בר"ח שבט תש"ד, גרנו, כמו זוגות אחרים, בליפט. הליפט היה ארגז עץ גדול מאד, בו הביאו העולים מאירופה את רהיטיהם. לאחר מכן הם היו מוכרים אותו, הקונה היה מתקין בו דלת וחלונות, והנה דירה! שורת ליפטים עמדה בקצה הדרומי של יבנה, בין ליפט אחד לשני מרחק של כמה עשרות מטרים. זאת הייתה התקופה בה התחילו בבניית בתי הקבע הראשונים. מבתים אלה נותר היום רק אחד, "בית ארבע", שעומד מדרום לבית-כנסת. בית זה היה המזרחי ביותר משורת הבתים שנבנו מערבה ממנו. בתחילה נבנו שלושה בתים במרחק גדול זה מזה וקירותיהם בטון. בהמשך הוקמו שני בתים נוספים במרווח הגדול שבין הראשונים. בתים אלו נבנו עם קירות לבנים. מצפון לשורת הבתים נסלל כביש, שממול לבית החמישי פנה ימינה (צפונה) לכיוון מגדל המים. ליד הכביש ניטעה שדרת עצי זית, שהוסיפה נוי לאזור שהיה אז ריק מצמחיה. שדרה זו נעקרה כעבור שנים, כי השתכן בעצים מזיק מסוכן, והיה חשש שהוא יעבור למטע הזיתים הגדול.
משמאל (מדרום) לשורת הבתים נבנה שביל, כדי שבחורף לא נצטרך ללכת בבוץ. אבל... השביל היה בנוי מאבנים עקומות-עגלגלות, וכשירד גשם האבנים הפכו חלקלקות, והיה חשש למעידה ונפילה. לכן היינו הולכים ליד השביל, ומהר מאד התהוותה שם תעלה של מי בוץ. רק שנים רבות אחר כך השביל הוחלף בשביל בטון, אך אנחנו לא נהנינו ממנו, כי כבר לא גרנו שם... מי שהיה חי בשנים ההן ביבנה ועזב, כשיחזור היום לכאן לא יוכל להתמצא בשטח. אני, שחיה כאן מאז ועד עצם היום הזה, רואה בעיני רוחי את מה שהיה לפני חמישים שנה, ולכן אספר מי ומה היה בחמשת הבתים ההם.
ב"בית ארבע" היה חדר הרופא ושלושה חדרי חולים. מצפון לבית הועמד צריפון, גרסה משופרת לליפט, בשביל האחות. בצריפון הזה ביליתי כאחות ימים רבים... מדרום לבית זה, במרחק קצר ממנו, עמד ה"ליפט" הלבן של משפחת דלטורה - דיטור. בבית הבא בשורה היה גר ד"ר ארנסט שטיינר, הרופא שלנו. (ומי עוד?)
בבית הבא לכיוון מערב גרו: הרטה וולטר וולף – ימיני, לנה ושלמה בומבך – נחליאל, רות ודוד אינטריליגטור – בית-אריה, וכן דב שטרן וולטר אפשטיין. ליד הבית, ליד החדר הצפוני, ולטר וולף שתל עץ אקליפטוס, שתודות לברז המים שלידו צמח לתפארת. היום הוא הזכר היחיד לבית שעמד שם. בבית הבא מכיוון מערב גרו גלה ווילי גוטמן (ברטוב) ומי עוד? והבית הבא מכיוון מערב, האחרון בשורה, במקום שעומדת היום המרפאה, היה הבית שלנו. ומכאן והלאה יסופר עליו.
מי היה גר בו? בחדר הצפוני שושנה ודב מוזס, בחדר לידם מקס ואני, אילזה. לידינו חוה וזאב בן-יהודה, ולידם, בחדר הדרומי, עדה וגדליה דלטורה (דיטור).
עכשיו ניכנס נא לאחד החדרים כדי לראות מה היה בו: ארבע קירות, חלון ודלת. בחדר של מוזס היה משהו מיוחד: בקיר ליד החלון בפינה היה כיור, הכיור הקטן ביותר שראיתי אי פעם, וגם היה בו צינור מים, אבל בלי ברז ובלי מים... לפניהם גרו בחדר הזה שומר השדות ואשתו, וסידרו להם כיור. אחרי עזיבתם הורד הברז ונסתם הכיור. וכל-כך למה? בהתאם לשיטת "גם לי גם לך לא יהיה"... הרי אין מים בחדרים. על יד כל בית יש ברז אחד בשביל כולם, כדי לשטוף כוס או את הידיים. בקרבת מגדל - המים, קרוב לבית שלנו, היה מבנה שירותים ובו היה גם כן כיור וברז, לשימוש הדרים בבתים בכל האיזור.
מאחורי הבית היה גגון, הגנה מפני הגשם והשמש. מלפנים, מעל הדלתות, היה גם כן גגון, ומתחתיו, לאורך כל הבית, היה חול. בכל כניסה אל החדר הבאנו איתנו חול בנעליים, וזה היה מיטרד רציני. מה עושים? דב מוזס היה בנאי, והוא הציע לעשות משטח בטון. הביאו מערבל בטון, ערבלו מלט ומים, ערבלו, ושפכו עם דליים את הבטון לכל אורך הבית, יישרו והידקו, וכעבור יום הייתה לנו מרפסת! וכל זה הבחורים עשו כמובן אחרי העבודה. משטח הבטון הזה עמד, בלי סדקים, שנים רבות, גם בשנים בהן שימש כחדרי חולים, ויותר מאוחר כששימש את הכריכיה, עד שנהרס כדי לפנות מקום למרפאה של היום. ממש "איזן בטון".
טוב, מרפסת יש. מה עכשיו? דשא! לפני בתים אחדים כבר ירוק, אצלנו לא. לפני הבית שלנו לשטח יש שיפוע לכיוון דרום, וכשיורד גשם האדמה נשטפת דרומה, לכן לא ניתן להשקות שם. ואז אומר גדליה דיטור ה"מהנדס": צריך לבנות קיר בדרום כדי למנוע את הסחף. אמרו ועשו. הביאו אבנים גדולות, וחול וזיפזיף, ובהנחיית גדליה הקימו קיר שנמשך מביתנו עד הבית של משפחת גוטמן. בנו נידבך, מילאו את החללים בין האבנים בחול ובזיפזיף, הידקו ובנו נידבך נוסף, וכך עד לגובה הרצוי. היו לנו כבר ממטירים, השקו, וראו שאין דליפת מים או אדמה מהקיר החדש. עכשיו צריך להחליק את השטח עד שהוא יהיה ישר וחלק כשולחן (כדברי מקס). מקס הביא מגרפות, וכולנו מפוררים רגבים ומגרפים את האדמה. עכשיו שותלים! "מרבדשא" כמובן עוד לא נולד, וגם עוד לא הכרנו את השיטה לפזר דשא קצוץ שנתלש משטח אחר. יש לסמן שורות, לתלוש שתילים ממקום אחר, הלוא דשא הוא בסך הכל מין יבלית שצומחת פרא, ואז לשתול שתיל-שתיל. משקים, והדשא צומח! אפשר לשבת בחוץ!
כעת נתקרב לבית ונראה איך התנהלו חיינו. בחדרים הייתה מנורת חשמל תלויה מהתקרה, והיה בכל חדר שקע אחד, אבל היה אסור להשתמש במכשירי חשמל, כי הרשת חלשה מידי... אנחנו קיבלנו מהאח של מקס ממעוז-חיים פלטה חשמלית בעלת 1000 ואט, שגם יכלה לשמש לחימום, אך היא נחה בשלום בארון. איך חיממנו מים לשתייה חמה? הייתה "פתיליית יום חול" בעלת מיכל נפט לבעירה של שמונה שעות, ו"פתיליית שבת" בעלת מיכל נפט לבעירה של 24 שעות, אבל זו הייתה מאד רגישה, משב רוח קליל ביותר גרם ללהבה לעלות ולפייח את הכל, ולכן החלון והדלת צריכים להיות סגורים במשך כל השבת.
בערבי הקיץ היינו יושבים על מרפסת הבטון כדי לקבל משב רוח רענן, קצת קוראים, ומקס וזאב מדברים על "המצב", וחוה, שהיה לה כישרון סיפורי מופלא, הייתה מספרת על סרטים שהיא ראתה. עד היום אני זוכרת סרט שהיא סיפרה, על איש שאיבד את זכרונו, ולא ידע מי הוא, ונסע לעיר אחרת ושם בנה חיים חדשים... עכשיו כבר קריר, אפשר ללכת לישון, אבל לפני כן צריך ללכת לעשות "פיפי". צריך ללכת לשירותים שנמצאים על-יד מגדל המים, ובחוץ חשוך, אבל אין ברירה, ורק חוה אומרת: "אני לא הולכת, יש לי זמן עד מחר בבוקר".
פעם בחודש הייתה "חלוקה": עמדנו בתור ודב שטרן חילק: שקית קפה "לנדור", מנת עוגיות "דיקט", שקית סוכריות בתפזורת, ומידי פעם - טבלת שוקולדה! אני זוכרת חברה שכבר בדרך אל הליפט שלה הייתה פותחת את אריזת הטבלה, ובהגיעה לליפט הייתה יושבת ומחסלת את הממתק הנדיר... לחוה היו בני משפחה בקניה – אפריקה, והם היו שולחים להם קפה "קניה", ואצל בן-יהודה על השולחן תמיד עמד קומקום קפה מוכן ועליו KAFEWEARMER – מין כובע בעל שתי שכבות בד וביניהן צמר-גפן, וכובע זה שמר את הקפה חם שעות אחדות. אחרי העבודה זאב היה קורא: "ראב"ד, יש קפה"!
כך הכרנו כבר שני מיני קפה. יום ששי אחד עבדנו חוה ואני במטבח אחר הצהריים, עד צלצול שלישי, המודיע על כניסת השבת. חזרנו לבית והתיישבנו על רצפת הבטון, חלצנו את נעלי העבודה הגבוהים, וחוה אומרת לי: "אוי, לו היה עכשיו כוס קפה, אבל כבר שבת ואי-אפשר להרתיח מים". עוד "אוי" של חוה, והדלת של דלטורה נפתחת, עדה יוצאת, ובכל יד ספל קרמיקה מונח על תחתית, ונותנת לכל אחת כוס קפה. "עדה, מה זה"? עדה: ביקשתם קפה, אז הבאתי לכם". הקפה היה טעים, בטעם לא מוכר. "עדה, איזה קפה זה, איך בישלת, הרי כבר שבת"? היא נכנסת לחדרה וחוזרת עם קופסת מתכת קטנה, ומסבירה: "זה נס-קפה, שמים כפית בכוס, שופכים מים חמים או קרים, בוחשים, והקפה מוכן". כך הכרנו את הקפה השלישי.
הרדיו:
בפרוזדור הכניסה לחדר האוכל עמד הרדיו של גברת דיאמנט (אימו של צוריאל), לשם היינו הולכים לשמוע חדשות, בעיקר בימים בהם קרו אירועים קשים. כשזאב שב מאיטליה, מהשרות בבריגדה בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא הביא רדיו. יום אחד מקס היה חולה. דפיקה בדלת, זאב נכנס ובזרועותיו הארגז הגדול – הרדיו. הוא אומר למקס: "כדי שלא תשתעמם, תאזין קצת לרדיו". התרגשנו מהבעת האימון שלו בנו. הוא לא חשש שהרדיו היקר יתקלקל! שני שידורים אני זוכרת ששמענו בו: ליל חנוכה, יושבים אצל בן-יהודה ומשחקים בקלפים, שותים קפה "קניה", ברדיו נשמעים שירים, ופתאום השידור נפסק והקריין מוסר ידיעה: כנופיות ערבים תוקפים את כפר עציון... ושידור אחר: יום ששי, ה' באייר תש"ח אחר הצהריים, משדרים את הכרזת המדינה, בן-גוריון נואם: "בארץ ישראל קם העם היהודי..." איזו התרגשות!
ימים מתוחים, בשמיים חג אוירון, וחברים אחדים אומרים: "הוא שלנו, את לא רואה את הסמל על הכנף"? חברה אחת אפילו מביטה במשקפת. ברור, הוא שלנו. (יש לנו אוירונים??) לפני הבית הולך מאיר מגדלי (אחיו של גדליה), הוא מדבר בקול רם: "אם אוירון צולל – הוא מפציץ, הייתי במלחמה באיטליה וראיתי, צריך להשתטח במקום בו נמצאים..." עוד הוא מדבר, והאוירון חוזר וצולל עלינו, ודרך הדלת הפתוחה אני רואה את מאיר נשכב על הקרקע, ולכן השתטחתי גם אני על הרצפה בחדר. (מקס עוד לא חזר מהעבודה). האוירון טס עוד קצת לכיוון דרום – מזרח, ושם זרק את הפצצה שהרגה את קורטי ורותי מאיר, ואת הדסה וולף... אחר כך כבר לא אמרו "הוא שלנו". לא היו אז מקלטים מחופים, היו תעלות חפורות בזיג-זג, וכשהייתה אזעקה קפצו לתעלה הקרובה. על מגדל המים הייתה תצפית אוירונים, ובהתקרב אוירון הצופה היה מפעיל את האזעקה. יום אחד שמעון קורנבלום (דגני) היה הצופה, ובא אוירון וממש טס אל המגדל, והיה ברור שהוא יזרוק פצצה אל המגדל וגם יפגע... שמעון מפעיל את האזעקה וצועק לתוך מכשיר הקשר: "הוא צולל אלי, שלום!" והטייס זרק 3 פצצות שלא פגעו במגדל ולא בשמעון, אלא נפלו ממש לרגלי המגדל. אחת חדרה לתוך האדמה ולא התפוצצה, ושתי האחרות התפוצצו. האנשים לא היו בסביבה, אלא בתעלות. אחרי אות הארגעה מישהו בא למקום בו שהיתי ואמר: "רסיס מהפצצה פגע בבית שלכם, בחדר שלכם, לכי לראות". הלכתי וראיתי. הרסיס ריסק את דלת העץ, אני זוכרת בבירור את סיבי העץ הבהירים. ב"ה לא היינו שם. ליד הקיר הקרוב לדלת עמד הארון שלנו ובו דלתות דיקט (לא היה לנו כסף לקנות דלתות עץ). הרסיס עף מדלת הכניסה אל דלת הארון, בה הוא יצר חור, חדר לתא העליון, תא הכלים שלנו, שם ריסק את קומקום הקרמיקה היפה. הכדור לא ריסק את המכסה של הקומקום ולא פגע בכוסות הזכוכית שלידו. שם מצאתי את הרסיס, כל גודלו כחצי אצבע, ואיזה כוח הרס...
אחרי המלחמה קמה ועדה לפיצוי על נזקי המלחמה. באו לחדר שלנו, ראו את הדלת, והיא הוחלפה. אחר כך אמרו: "אבל גם הקומקום שלכם התרסק". אמרנו: "אין דבר, ב"ה אנחנו שלמים". אבל הם לא ויתרו לנו, וקיבלנו פיצוי – לירה אחת. מהלירה הזאת קנינו קומקום חדש. קומקום זה עדיין חי (כבר 57 שנה) ועומד לנוי במדף העליון של ארון הספרים, ובתוכו ענף קיסוס מלאכותי.
ליל שבת אחד, ב-17 בספטמבר 1948, אחרי הסעודה יושבים כרגיל על המרפסת. על הכביש הולך מרטין איתן. "שבת שלום. שמעתי שרצחו את ברנדוט". מה הוא מדבר? אבל... למרטין יש שמיעה טובה, ואם הוא שמע, כנראה שזה נכון. ברנדוט, יו"ר הצלב האדום השוודי, היה המתווך מטעם האו"ם בירושלים, ובערב זה הוא נרצח.
חורף. מזל טוב! בן בכור נולד למשפחת בן-יהודה. הברית תיערך בחדר הקריאה. גשם זלעפות, רוח קרה. איך אפשר להוציא את התינוק מהחדר? החליטו לערוך את הברית בחדר של בן-יהודה. אבל צריך לחמם את החדר. איך?? כאן בפעם האחת והיחידה עברנו על האיסור להשתמש במכשירי חשמל. שלפנו את הפלטה החשמלית מהארון, העמדנו אותה על הרגל שלה, וכך חיממנו את החדר של חוה וזאב. אחר כך הפלטה חזרה לארון. כעבור זמן לקחתי אותה לשימוש במרפאה, שם היא שימשה להרתחת מכשירים, עד ששבקה חיים.
מאז חלפה יותר ממחצית מאה. שושנה ודב אינם, זאב איננו, וגם מקס כבר איננו שנתיים. והבית, גם הוא מזמן איננו... וחוה, עדה וגדליה, וגם אני - כבר זקנו, וזה הזמן להעלות זיכרונות על ביתנו הראשון ועל השכנות הנהדרת שהייתה בו.
|
|
|
|
