מבית, ט"ז אדר ב' תשנ"ה
גם הוא בוותיקים
אילזה ראבד
רגע! לא ניתן לו למבנה שהגיע לכאן עוד מרודגס, להיעלם סתם ככה, מתוכנו. בואו נרשום בזיכרוננו את קורות המבנה העזוב והמוזנח העומד בערך מול המדגריה.
ליבנה הוא הגיע עם הראשונים, בשנת 1941. כמו כל ותיק אוטנטי (אמיתי) הוא הגיע מרודגס, שם שהה כ- 5-6 שנים. בוב אדלר הקים אותו ברודגס, באמצע שנות השלושים, והוא שימש בית אימון לאפרוחים. ברזל זווית להקמתו נרכש באמצעות ה"העברה" (TRANSFER) שהיתה הסכם בין גרמניה הנאצית לבין הסוכנות היהודית, שאִפשר לעולים לארץ ישראל, להוציא מקצת רכושם, בכסף או בטובין.
דב מוזס זוכר שבפירוקו, לפני העלייה ליבנה, עסק שלמה וישליצקי ז"ל שגם הקים אותו ביבנה, במטרה שישמש בית אימון גם כאן. דב זוכר שגם את רצפת הבטון ברודגס פירקו לחלקים, ושמו ביבנה במבנה. בין החלקים מילאו בטון והנה רצפה. יש להניח שהובלת חלקי המבנה ליבנה, בוצעה על ידי חברת ההובלות של משפחת פרבר מגן-יבנה, שהעבירו את "כל רודגס" ליבנה, כי לנו לא היתה אף משאית.
ביבנה המבנה הוקם במקום שהוא "עומד" גם כיום, הדרומי בשורת הלולים המערביים בערך ממול המדגריה.
אבל לפני שזכה להגשים את ייעודו כבית אימון לאפרוחים, הוטלה עליו משימה נכבדה וחלוצית ממש: המבנה חולק לשלושה אגפים, בצפוני היה המטבח, בו עבדה רחל פלק. החלק האמצעי היה חדר-האוכל, והחלק הדרומי שימש למגורים, לפי ברטי – לבחורות, ולפי דב מוזס שבעצמו גר בו, הוא איכסן בחורים.
אגב, יש שמועה, שפעם גרו בו עגלים, אך לא קיבלתי אישור לדעה זאת מאף אחד.
היום מוזר לי לחשוב, שהמבנה המרכזי של אז, לא עמד במקום מרכזי כמו חדר-האוכל היום, אלא בקצה הדרומי של המחנה, קרוב לגדר.
כמובן שלא היה חשמל בזמן ההוא, וחדר-האוכל הואר בערב במנורות נפט עם גלילי זכוכית. ערב אחד, פתאום הגליל השתחרר מתושבתו וקפץ למעלה. ברטי, שידע שגליל כזה "מאד יקר" (וכסף לא היה כ"כ) הצליח לתפוס את הגליל הלוהט במעופו, ולהחזירו אל המנורה, אמנם היתה לו כוויה בידיים, אבל הכסף נחסך!
היה כאן שומר שדות, חבר הגרעין מכפר הנוער, והיה לו כלב גדול ואימתני. היה אז נוהג, שאלה שעוד לא עלו ליבנה, חברים וגם הורי חברים ברודגס באו לבקר, לראות איך עושים התיישבות. יום אחד הגיע אדון ב', אבא של חבר. בערב הוא ישב בחדר-האוכל, ולא יצא. כבר מאוחר וכבר כלתה רגל מהמחנה, והוא יושב. נזדמן דב מוזס לחדר-האוכל, ראה אותו ושאל:
"אדון ב', למה אתה יושב כאן, לא סידרו לך מיטה?"
"סידרו גם סידרו, אבל אני מפחד".
"מפחד ממה?"
"מהכלב הנורא".
וישבו שניהם יחדיו, עד שלמזלם הופיע השומר הנ"ל, שמע מה הבעיה, והציע להביא את אדון ב' למקום מיטתו. הלכו השומר, האורח ודב, הביאו את האורח למקומו, ואחר-כך דב שמח מאוד שגם אותו השומר ליווה למגוריו...
בשנת 1942 המבנה גמר את שירותו לציבור, והוכן לתפקידו כבית אימון. לשם כך היה צורך ברצפת בטון חלקה מאד, כי פעמיים בשבוע היה צריך לנקות, וביבנה רק חבר אחד ידע לעשות רצפה חלקה, והוא תיאו פלק. אמנם הוא אז כבר היה חשמלאי, אך את הרצפה הוא עשה.
גם אז עוד לא היה חשמל, והאירו וחיממו את המבנה במנורות נפט, ששלמה וישליצקי עשה להן מין ארגז, כדי להגן עליהן וכדי למנוע שרפות...
האפרוחים הראשונים הגיעו ליבנה מגבעת ברנר.
ומי יספור את רבבות האפרוחים שעברו את "בית-התינוקות" הזה בכל שנות קיומו ועד שגמר את תפקידו בסוף שנות השבעים בערך...
מאז בעצם הוא במעמד של "פנסיונר", אבל אבוי למצבו!
גרוטאת ברזל מלאה גרוטאות.
יהושע אניקסטר העלה את הרעיון לשקם את המבנה, ולעשותו מוזיאון ראשונים של יבנה. וההצעה בכל אופן ראויה לדיון, ועד אשר רעיון כזה אולי יתגשם, ניתן רק להגיד: "SICTRANSIT GLORIA MUNDI" ("כך חולפת לה תהילת העולם").
נ.ב.
אם פה ושם יש חוסר דיוק במה בכתבתי, עם הנוגעים בדבר הסליחה. ככלות הכל, חלף בינתיים יותר מיובל שנים, והזיכרון כבר לא מה שהיה.
|
|
|
|
