מולו

                    מולו.

( עוד סיפור שמאחורי תמונה ).

הוא היה בן גילי, או ליתר דיוק, קצת מבוגר ממני, אולי בשנה. אלא שהוא נולד בפולין, ואני

נולדתי כאן בארץ.

כשאני ישבתי עם מורתי ועקבתי אחרי הדגירה של החוחית,נדד הוא עם חלק מבני משפחתו

בסיביר ובאוזבקיסטן. שניהם חבלי ארץ ענקיים ברוסיה.

מולו, או בשמו המלא, מרדכי, היה בן שש כשפרצו הגרמנים לעירו, ירוסלב, שבפולין. חלק

מהיהודים שהצליחו לברוח, נדדו אל תוך רוסיה ושם במסע ממושך ברכבות, מסע שנמשך חודשים הגיעו לסיביר. נדדו בערבות שלג וביערות של סיביר, נדדו במדבריות לוהטות של אוזבקיסטן. שלוש שנים נדדה המשפחה, אבא אמא ארבע בנות ושני בנים. מולו היה הצעיר שבהם.

הצבא הפולני קרס והושמד. פליטים רבים, חיילים ואזרחים, גויים ויהודים,נפוצו ברחבי רוסיה.

באנגליה, שהייתה אז בת ברית לרוסים במלחמתם בגרמנים, קמה ממשלה פולנית בגולה.כלומר ממשלה שישבה בלונדון וקראה לכל הפולנים שמוכנים לקום ולהתגייס לצבא כדי לחזור ולהילחם בגרמנים.

כל אותם מתנדבים שנענו לקריאה, גם משפחותיהם זכו לתנאים טובים יותר כמו משפחות של חיילים. במסגרת גיוס זה הצליחו לאסוף גם אלף ומאתיים ילדים יהודיים פליטים מפולין. הוריהם שוכנעו למסור את הילדים תמורת הסיכוי שלפחות הילדים יחלצו מן התופת ואולי יצליחו להגיע לארץ ישראל.

ילדים אלו הועברו, באמצעות הצבא הפולני, מרוסיה לפרס. פרס בעת ההיא הייתה בשלטון אנגלי, כמו ארץ ישראל, וכך הצליחו שליחי הישוב מהארץ להגיע אל אותם ילדים. מחנה הפליטים אליו הובאו הילדים היה על יד העיר טהרן, לכן כונו הילדים : "ילדי טהרן".

 מולו וארבע אחיותיו נכללו בין אותם ילדים.אביו חלה ומת בחוליו. אחיו ואחות נוספת היו מבוגרים מדי מלהיקרא ילדים לכן נשארו עם האמא באוזבקיסטן. הם הגיעו ארצה רק אחרי שקמה מדינת ישראל.  וכשאני נסעתי מטירת צבי כדי ללמוד בכיתה ג', ביבנה, היה מולו במחנה פליטים בפרס,על יד טהרן.

לאחר כמה חודשים, הצליחו שליחי הישוב מן הארץ, בתחבולות , בעורמה ובעזרת הצבא האנגלי,

להעביר את הילדים מטהרן לקרצ`י  שבהודו, ומשם באניות דרך האוקיינוס ההודי , דרך ים סוף,

ותעלת סואץ, אל פורט סעיד שבמצרים ומשם הם הגיעו ארצה ברכבת דרך מדבר סיני.

פסי הרכבת ממצרים לרחובות, עברו אז כמו היום, בין בני דרום ליבנה, אלא שבני דרום , ניר גלים, ואשדוד עדיין לא היו.  אנחנו ירדנו דרך השדות אל פסי הרכבת על מנת לנופף לבאים לשלום.

כעבור זמן מה הגיעה ליבנה קבוצת ילדים מ" ילדי טהרן " ובתוכם מולו ושלוש מאחיותיו,

בניה, חברי מכתה ג, ואני צורפנו אל קבוצה מהם ואתם למדנו את שנתנו הרביעית. מולו, שהיה אז בן תשע, אומץ ביבנה על ידי משפחה חשוכת ילדים,ובביתה גדל.חוה וחיים היו

משפחתו עד שגדל והיה לאיש. חיים אהב את משפחתו אהבת נפש, והתגאה בבניו של מולו כמו היו נכדיו שלו.

אימו, אחיו  ואחותו, נדדו לאחר סיום המלחמה העולמית הגדולה מרוסיה לגרמניה. האחות הפליגה באונית מעפילים, נעצרה על ידי הבריטים, והוגלתה לקפריסין. אימו ואחיו ציפו לעליה

בגרמניה.

ארבע שנים עברו. פרצה מלחמת השחרור.  רבים מילדי טהרן הגיעו לגיל הגיוס ולקחו חלק במלחמה. חיה, אחותו של מולו נישאה והייתה חברה בקיבוץ כפר עציון. היא נרצחה בידי הפורעים עם רבים  מחברי הקיבוץ, אחרי שנכנעו לצבא הערבי. בעלה, נפצע בקרב ימים אחדים לפני כן, הוא שכב בבית חולים ברמת גן וכך ניצל מהטבח שפקד את אשתו ואת חבריו.

ביום בו נפל כפר עציון, הסתיים השלטון הבריטי בארץ, בו ביום הכרזה מדינת ישראל.

אנחנו היינו נערים , מולו בן ארבע עשרה ואני צעיר בשנה

שערי הארץ נפתחו והמוני עולים החלו להגיע, גם שערי המחנות בקפריסין נפתחו ועצוריהם

באו לכאן.

משפחתו של מולו, חזרה ונפגשה לאחר שנפרדה חמש שנים לפני כן ברוסיה. עם חיה, הם לא זכו להיפגש.

מולו הקים את משפחתו, עם חנה, בקבוצת יבנה. בתם, תמר, למדה בכתה אחת עם נגה שלנו,

הן היו חברות טובות. תמר נהרגה בתאונת דרכים בירושלים. איתמר שלנו קורא על שמה.

 -ארבעה "פרחחים" בקבוצת יבנה – תש"ה -.

כך כתב, על גב התמונה, יואב שצילם אותה. אני קיבלתיה ממנו לאחר ששים שנה.                                                           

               הביטו בחיוך של השני משמאל,        זהו מולו.