החורף והבוץ
שנה ראשונה שהגענו ליבנה, לא היה שום דבר, לא היו שבילים. בהתחלה,
בקיץ האדמה היתה קשה מאד... הילדים הלכו יחפים, אני לא יכולתי להבין איך הם יכולים, אני לא יכולתי, אבל הם
הלכו כל הזמן יחפים ואף אחד לא בכה בגלל זה. הקיץ עבר, אני התחתנתי בשנה הזאת
וגרתי בבית קש. זה היה לפני החגים, החגים עברו, בשמחת תורה היה לנו חזן מצוין
והשמים שמעו לו ובברכת ה' בשמחת תורה התחיל הגשם עם רוח חזקה והמון גשם והוילה שלי
שהיתה נהדרת, התהפכה, הגג נפל והכל נרטב והצטרכנו לחפש מקום אחר לישון ומובן מאליו
אף שביל עוד לא היה. מהר מאד היה בוץ והיה מאד קשה ללכת. אני עבדתי בגן, בבית
סוכנות. היו שם 4 חדרים לשינה בנוסף היו שני חדרים, חדר וחצי היה של גן ילדים וחדר
השני היה של כיתה א' או ב'. לפני החדרים היתה מרפסת כזאת עם גג, מרפסת אחת היתה של
הגן ומצד שני היתה המרפסת של כיתה א'. פתאום כשהיה גשם היה נאלצו ללמוד בגן כי לא
יכלו ללכת למקום אחר בגלל הגשם. פתאום באו ממטבח הילדים ואמרו לי"אוי אי
אפשר, אנחנו צריכים, מטבח ילדים, לעבור למקום של הגן". אז אני הצטרכתי לעבוד
עם 9 ילדים במקום היחיד שנשאר, בחדר עם 6 מיטות.  שמנו כל מיטה על מיטה שניה בכדי
שיהיה מקום לשולחן וכסאות ושם היינו בחדר, כמעט שלא היו לנו משחקים. אם מישהו היה
צריך ללכת לשרותים היו צריכים ללכת איתו כי היה מסוכן לעבור בין הסירים וגם לא
יכולנו לצאת החוצה. אחרי הצהרים אחרי השינה, כשכבר לא עבדו במטבח והילדים רצו ללכת
הביתה, אז הם לא רצו לצאת מפני שהכל היה מלא בוץ מיד כשפותחים את הדלת. ההורים היו
צריכים לבוא לקחת את הילדים על הידיים. אני אמרתי לילדים: "תיזהרו כשאתם
הולכים, אל תלכו בבוץ כי אין לי מה להלביש לכם. אני זוכרת את ניצה אפרתי שהיא לא
רצתה ללכת הביתה. מה היה? אבא אמר לה "אני לוקח אותך על הידים אבל במקומות
שאת יכולה ללכת אז תלכי" אבל היא לא רצתה ללכת, היא פחדה ללכלך את המכנסיים
ורצתה להשאר בבית ילדים. שולמית ברשלום בערב מספרי סיפורים |
