המטפלת
הרשעה הני כהאן
מה שבאמת
העסיק אותי ואת כל חברת- הילדים באותן שנים ובשנים שאחריהן היתה התופעה שנקראה הני כאהן. הקיבוץ
הועיד אותה להיות המטפלת שלנו, ולמעשה גם המחנכת. קומה די גבוהה, שער קצוץ קצר (שלא
היה נהוג אז), רווקה, יקית ובעיקר נוקשה, במובן הנוקשה ביותר של המילה. אצלה היה משטר,
זאת המילה המתאימה. קודם כל חייבים לאכול כל
אוכל שעל השולחן, מי שלא אוכל, לא מקבל אוכל אחר עד שיגמור את מה ששמו לו בצלחת, האוכל
יחכה אפילו יומיים. מי שמקיא את האוכל, אוספים ומחזירים לצלחת. אוכלים עם פה סגור,
זקופים, אסור להישען על המרפקים בזמן האוכל, כי זה לא תרבותי. לפעמים אם איזה ילד שכח,
היא היתה באה מאחור, מרימה לו את הידיים ומורידה בכוח, והוא היה מרגיש את המרפקים עוד
כמה ימים. גם האוכל היה בעיה אמיתית, הוא לא היה טעים והיו מאכלים שאף אחד לא אהב לאכול,
בעיקר השלישיה "חצילים, קישואים וקולרבי מבושל". מבחינתי היה עוד אסון שנקרא
קרום- של- חלב. בניה היה הולך כל יום בהפסקה הגדולה לראות מה מבשלים במטבח, ואם הוא
היה רואה תבשיל מהסוג השנוא הוא היה בוכה עד
לארוחת הצהרים. סטירות הלכו חופשי, ואם לא סידרת את המיטה כמו שצריך, היא היתה קוראת
לך לסדר, ובהזדמנות זו בעיטה קלה מאחור. הרטבת בלילה - תוציא אישית את כל הסדינים הציפיות
והמזרון ותתלה אותם לייבוש, ותחזיר ותסדר אחרי הלימודים.
יום אחד איזה רופא פרסם כנראה מאמר על חשיבות השמש
לבריאות, ואנחנו נאלצנו לעשות כל יום שעה של "אמבטיית-שמש". רבע שעה גב,
רבע בטן ארבע פעמים. שוכבים בשורה על מחצלת עם תחתונים בלבד. לילדים בגיל 8-11 זו היתה
גם בושה עצומה. באותה שעה היא הקריאה לנו מסיפורי
האחים-גרים, כשבכל סיפור יש אמא חורגת, מכשפה או שתיים, ענקים, גמדים וכו'. את הספר
הזה הצלחתי לשמור אצלי עד גיל 40-50 , כשעשיתי
טעות ושלחתי אותו לכריכה במשואות, כנראה שהוא מצא שם חן בעיני מישהו. באופן כללי אני
מניח שגם בלי האמבטיה הזו היינו כל יום בשמש 6-12 שעות.
כמעט
כל הילדים כשהתבגרו ניסו לתחקר את ההורים שלהם, איך הם הסכימו לדבר כזה, מה עמד מאחורי
זה, והאם הם לא ראו את הילדים שבוכים כל יום
ומפחדים מבית הילדים. התשובות עד כמה שהבנתי היו בסגנון: מה היה אפשר לעשות, ככה זה
היה אז, לא האמנו שזה היה עד כדי כך, גם אני בכיתי, סמכנו על מערכת החינוך וכו'. |
