שריפת בית קש

שריפת בית קש

אני גם זוכר שהיו לנו אינצידנטים בגן הילדים. כבר בשחר ילדותינו, בגיל מאד מוקדם, ואני סבור שזה היה בסביבות גיל ארבע, מצאנו גפרורים. ואז אנחנו חבורה לא גדולה של חמישה בנים מהכיתה. אני לא אומר את השמות שלהם. אני רק יכול להגיד שרצינו לנסות את הגפרורים. נכנסנו לבית קש שהיה לא רחוק מחדר תרבות, על יד חדר האוכל, עברנו דרך מטבח הילדים שהוא היה בין בית גוטספילד לחדר אוכל, היה שביל. ואני זוכר את המסלול הזה. למה? כי כשאנחנו מצאנו את הגפרורים וניסינו להדליק את בית הקש לא ידענו, היו שם מיטות, אבל לא ידענו שזה של יצחק אשר שלימים היה מנהל בית הספר שלנו והיה מאד מעורה בחינוך. פשוט ראינו פתאום שהאש עלתה יותר מדי גבוה וכבר התחלנו לפחד כי לא הצלחנו לכבות. אז אמרנו נברח. ואז ברחנו וכנראה שעברנו על יד מטבח הילדים במנוסתנו והתחבאנו מתחת למיטות בבית גוטספילד. המתבן בער, כל הקיבוץ בא לכבות את זה. אחר כך עשו חקירה, אז ראו הנשים קצת לפני השריפה, בתחילת השריפה ראו אותנו חמישה ילדים רצים. הן כנראה הסגירו אותנו. בא בוב אדלר ז"ל ודדה ז"ל ועוד איזה מבוגר, נכנסו לגן. אנחנו היינו מתחת למיטות. מיד מצאו אותנו, משכו אותנו החוצה. דבר ראשון הפליקו לנו על התחת. כמובן הם שאלו אם אנחנו שרפנו. אנחנו לא יכולנו לשקר, אמרנו שרק רצינו לנסות את הגפרורים.

יסכה:   כל הבית הזה נשרף?

גוגל:     נשרף לגמרי ואי אפשר היה לכבות את זה בכלל.

יסכה:   היו שם חפצים?

גוגל:     לא היו הרבה חפצים. היו מיטות וארונות ולא הרבה חפצים. כנראה שהוא כבר עבר משם. לא ראינו הרבה. ראינו מיטות ומזרונים וארונות, אבל לא ראינו בגדים בפנים.  ואז הוציאו אותנו וחבטו בנו קצת. זה לא היה נורא לקבל מכות, היינו רגילים, זה לא נורא. אבל מה שהיה גרוע שבשבת נתנו לנו עונש. איזה עונש נתנו לנו – שכולם הולכים עם כובעי בארט ועם מכנסיים עם שלייקס אז אמנם ימשיכו ללכת ככה פרט לחמשת המדליקים שכל אחד יוכל להצביע עליהם ולפי זה שאין לנו בגדי שבת אלא בגדי יום יום שאנחנו שרפנו. זה היה דבר שלא יכולנו לשכוח הרבה שנים, עד שהגענו למסקנה שכל העסק הזה רק מוסיף לרזומה שלנו והתחלנו להתגאות בזה.