מבית תשמ"ח 18.3.1988
העיירה שלנו
דבר הבמאי
שמחה ספקטור – הבמאי של "העיירה
שלנו", כבר מוכר בקבוצתנו. הוא מדריכו של החוג לדרמה מעל לשנתיים, וביים את
"ההצדעה להלנה".
שמחה
התחיל את הקריירה בתיאטרון בגין 14, כששחק בהצגה "האישה הטובה מסצ'ואן
בקאמרי. אחרי שרות צבאי למד משחק ב"הבימה" ושיחק בהרבה תפקידים גם שם
וגם בקאמרי. ב- 1964 התחיל לעבוד בבימוי, והחליט שבמקצוע זה רואה את עתידו. הוא
למד בימוי באוניברסיטת תל-אביב, ועשה תואר שני באוניברסיטת ניו-יורק (N.Y.U.). עבד במספר קבוצות
תיאטרון, הקים "קבוצת אלטרנטיבה" וביים מאז מספר הצגות, חלקם בכיכובה של
אשתו, מיה.
הלכתי
לראיין את שמחה בגן ירוק, כשהחוג היה בעיצומו של "מסיבת סיום" ודיון על
עתיד ההצגה והחוג. הם התכנסו לראות את הוידיאו של ההצגה. לכן רוב הראיון התקיים
בחושך.
אני: למה בחרת בהצגה "העיירה שלנו"?
שמחה: רציתי
הצגה בה ישחקו את חיי היום-יום, שירגישו איזה כוחות פועלים על אנשים, מה משמח, מה
מעציב. רציתי לעבוד על מערכת יחסים בקבוצה סגורה.
אני: איזה בעיות
מיוחדות עלו?
שמחה: אני רוצה
קודם לציין שהיחסים בחוג הם נהדרים. אחד הדברים הכי יפים – שילוב הדורות. היתה
בעיה לאייש את כל התפקידים (גייסו את גילה ותמר וכ"כ את מרב, ונתנו למספר
שחקנים תפקידים כפולים).
העבודה שלנו התרכזה בשמירת אמינות במשחק של התנהגות פשוטה: איך
אוכלים, איך מדברים לילדים, איך מתנהגים בחיק המשפחה.
היתה בהתחלה התנגדות לקטע המוות – היו בעיות לשחקנים, וחלק רצו
לשנות אותו.
אני: האם היו הפתעות
בזמן החזרות?
שמחה: היתה
הפתעה טובה – אפילו אלה שהתנגדו בהתחלה לבחירה של הצגה זו – והיו כאלה – התחילו
לאהוב אותה. ואז היה יותר קל לעבוד.
אני: האם ציפית להצלחה
כזאת ?
שמחה: הייתי
בטוח שהשחקנים יחזיקו את הקהל – כי אני עצמי התרגשתי מהם. אני גם אהבתי את ההצגה
כל פעם שקראתי אותה, ולכן חשבתי שגם הקהל יאהב אותה. היא נוגעת לא רק בשכל וברגשות
של הצופה, אבל גם מעוררת נוסטלגיה לתקופה רחוקה והתמימות שלה.
כשהתחילו להציג לפני קהל הרגשתי שההצגה כבר לא שלי. של השחקנים
והם כבר לא היו צריכים אותי.
אני: למה בחרת להציג
מספר פעמים בפני קבוצות קטנות יחסית? האם היית עושה ככה עם כל הצגה?
שמחה: הישיבה בקבוצות
קטנות מתאימה לכל הצגה. היא יוצרת יותר אינטימיות, קשר עם הקהל. רציתי מראש להופיע
אפילו 7-8 פעמים, אבל פחדו שאנשים לא יבואו....
אני: מה לגבי תוכניות
לעתיד?
שמחה: הייתי רוצה שיהיה
ביבנה תיאטרון קטן – אפילו בגודל של גן ירוק – עם מקומות לכ- 70 איש, כך שיהיה
אפשר להעמיד הצגה עם תפאורה, ולהריץ אותה כמה זמן שרוצים. מקום כמו
"צוותא", שיהיה אפשר להשתמש בו גם לצרכים תרבותיים אחרים.
ראיינה: מרים שליסלברג |
