העירה שלנו מן היציע

"מבית" תשמ"ח 18.3.1988

העיירה שלנו

מן היציע

לאחר שראיתי את ההצגה "העיירה שלנו"  היה לי דחף פנימי לגשת לכל 16 השחקנים, ומובן מאליו למר שמחה ספקטור האחראי על החוג לדרמה, וללחוץ את ידיהם ולהגיד להם "יישר כוחכם"  על העונג שגרמתם לי – ואני בטוח שגם לאחרים – במשך שעתיים.

וכל כך למה?

מפני שתוכן ההצגה הוא בניגוד מוחלט למה שמקובל בזמננו, שאין הצגה בלי ניבול פה ובלי עירום – דבר שגורם לי, ובוודאי לרבים כמוני, לא ללכת בכלל תיאטרון.

הוכחתם שאפשר גם אחרת. חבל רק שסופרים ומחזאים מסוגם של חנוך לוין ויהושע סובול לא היו נוכחים אתנו באותו הערב.

כאשר הייתי עד להתלבטות הכנה והבלתי רגילה של אמילי (שוש) בדבר המשמעות של החיים. והאם כדאי לה לקום לתחיה מחדש, נזכרתי במחלוקת עתיקה שישנה בתלמוד בעניין זה:

במסכת עירובין (דף יג ע"ב) אנו קוראים:

"תנו רבנו: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא".

והגמרא מסיימת: "נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא, יותר משנברא, ועכשיו שנברא, יפשפש במעשיו".

אין לי ספק שהמחבר של המחזה, טורנטון וילדר, לא ידע מהמחלוקת הזאת, אבל לפי העצות שאמילי מקבלת מאת כל היועצים, מסתבר שהוא כיוון לדעת גדולים.

יש לציין לשבח שב"עיירה שלנו" מתנהלים החיים על מי מנוחות, בלי מריבות, קנאה ושנאה, כי אם באדיבות ובנימוסים טובים, כולל גם יחסים טובים בין האבות והבנים. בסך הכל ישנו רק שיכור אחד בכל העיירה והמסר ברור וחד-משמעי עבור כולנו.

אבל נדמה שהיה חסר קצת שמחה בהצגה. עובדה זו באה לידי ביטוי באופן מיוחד, כשאפילו במעמד החתונה של הזוג הצעיר אמילי וג'ורג', היתה השמחה נעדרת, והרי "שמחה" היא ערך חשוב כשלעצמו, לכל הדעות.

ידוע לכולנו שהחוג לדרמה ומנהלו השקיעו הרבה עבודה ועמל עד שההצגה התחילה לרוץ, אבל זה היה בהחלט כדאי. "לפום צערא אגרא" (אבות ה' כ"ו) – גרמתם עונג רוחני לכולנו – ידוע לי שהרבה חברים ראו את ההצגה פעמיים.

אנו מקווים שלא יעבור הרבה זמן ותפתיעו אותנו מחדש.

ברוך כהנא

לחברי החוג הדרמטי בקב' יבנה  !

אני כותב את התרשמותי מהמחזה "העיירה שלנו", שזה עתה הסתיימה הצגתו, בהתרגשות רבה. ביבנה, כידוע, "אין אפס", ומקדישים תשומת לב לכל פרט – החל בסידור האולם שהעניק אווירה משפחתית מאד לאירוע, דרך הסדרנים שכוונו את הצופים למקומותיהם, תוך שמירת מקום לזקני העדה, עבור דרך התוכניה המודפסת בצורה מכובדת ואסתטית, וגמור בזרי הפרחים בתום ההצגה לשחקנים ולבמאי שמחה ספקטור – מגיע לכולם.

וכמו שכתוב בתכניה: "כל דמיון בין המחזה לבין המציאות שלנו בהחלט אינו מקרי". הוא נגוע במעגלי חיים ובחוטים של עצב קיומי, השזורים בהווייתו של כל אחד מהשחקנים, כמו גם של הצופים, מעריסה ועד קבר, דרך פרפורי הלב של חיזור ראשון, כאב הפרידה וההינתקות מהבנים היוצאים מהקן, טהר ערפילי השחר וצפירת רכבת הבוקר החוצה את העיירה הפרובינציאלית שבניו המפשייר הנידחת.

הבימוי הספקטורי, ועוד נחזור אליו, מורגש מה"שוט" הראשון ממש, ואווירת הפיוט שוררת על הבמה, שאינה מופרדת כלל מיציע הצופים, אלא מהווה בעצם הרחבה שלו. בתחילת ההצגה וגם במהלכה היה חסר "אקשן" – העלילה זרמה באיטיות, ולהוציא קטעי הווי ופולקלור מקומי, היפים לכל קהילה קטנה – והקיבוץ בהחלט נכלל בקטגוריה זו – לא התעלתה ההצגה בתחילתה לגבהים מרשימים.

הפיוט, הדרמה הממשית, החלה עם תמונת בית הקברות שאליו נאספים בערבו של יום גיבורי המחזה, גלריית הטיפוסים האנושיים כל כך של העיירה שלנו. יציאתה  של אמילי מעולם האמת של המתים וחזרתה לעולם השקר, לעולמנו אנו, הקפיצה את המחזה לשיא דרמטי, לאווירה של פיוט ודרמה השמורה לתיאטרון במיטבו.

כשאתה גם מכיר חלק מעלילת חייהם האמיתית של גיבורי המחזה עצמם, השחקנים ונפתוליהם עם קשיי החיים ומר המוות, החוויה מועצמת עוד פי כמה. זה כוחו של תיאטרון חובבים מקומי. והרשו לי לומר: הערב זה הרגשתי, למרות שאיני חבר יבנה – תיאטרון שלנו (קצת קשר יש לי בכל זאת, לפרופסורית וילארד, שעבור בני משפחתה היתה כמובן – היתואר אחרת? – אחת מהאטרקציות של ההצגה...).

ומשהו לגבי הבימוי:

הורגשה טביעת אצבעותיו של הבמאי שמחה ספקטור. הבימוי היצירתי אך המאופק, המגוון אך הסולידי, תוך שהוא שומר על איזה קו נקי הן בתפאורה והן בזרימת המחזה, של שימוש מעודן בתפאורה סמלית (המסך החצי שקוף, השקופית של בית הקברות, ועוד ועוד) והפתעות ויזואליות – שמור לו לספקטור לטובתי ולטובתו.

כל אלה נתנו לצופים להבין ולחוות את אותה הרחבה אמנותית המשווה נופך פיוטי לסיפור היומיומי של גיבורי העיירה שלנו, לסיפור חיינו – אנו עצמנו.

אלי ברמן

(קב' בארות יצחק)

אין בדעתי לנתח ולבקר כאן את הצגת "העיירה שלנו", שהועלתה על ידי חברי החוג לדרמה של הקבוצה. גדולים וטובים ממני ישכילו בודאי לעשות זאת. רק אוסיף דברים אחדים לתגובה המידית הנלהבת שנרשמה ספונטנית על גבי התכניה ומצאה משום מה את דרכה אל לוח המודעות של ועדת התרבות.

הכוונה היתה בפירוש להחמיא לאנשי הועדה ובייחוד לעדנה תדהר המרכזת, על שפעת הפעילות התרבותית הקיימת אצלנו ומאפשרת לנו בהחלט לממש את המסר העיקרי של המחזה, שהוא לדידי: "בן אדם, אל תבזבז את חייך".

דומני שאין כל צורך לפרט, מספיק לעיין בתכנית השבוע.

המשחק, הבימוי והתפאורה היו יפים להפליא. הביצוע היה ממש "מושלם".

יבורכו כל המשתתפים והעוזרים ואתם ידידנו מר שמחה ספקטור, האבא המסור של החוג. חשוב ורצוי מאד לעודד את המשכו של מפעל יפה זה, המוסיף רבות להתפתחות חיי התרבות בתוכנו.

י י ש ר   כ ח כ ם !      כ ה  ל ח י  !

אשר גור אריה