"מבית"
תשמ"ט 10.2.1989
דרמה זה לא
צחוק!
בעוד מספר שעות תראו אותנו
בברק הזרקורים (אם לא ראיתם אותנו כבר). נהיה אמנם מחופשים, אבל החשיפה היא
אכזרית, כי הרי אתם מכירים אותנו ומזהים כל אחד מתחת לבגדי הליצן שלו.
אז למה לנו כל זה? למה החזרות
האינסופיות בצינת לילות החורף המקפיאים? למה כל המאמץ הזה? האם רק כדי לזכות
במחיאות הכפיים שלכם הנלהבות או שמא רק מנומסות, לפי מידת הצלחתנו או לפי מידת
הבנתכם?
התשובה שלי היא לא
באופן מוחלט.
וכאן אני עובר לגוף ראשון
יחיד, כי לא עשיתי משאל בין חברי החוג, לא ברק הזרקורים משך אותי ולא הערצת
ההמונים.
הסיפוק וההנאה שלי מהשתתפותי
בדרמה באים מהקבוצה, העבודה המשותפת, החוויות שצוברים בשעות הרבות שמבלים בצוותא.
זו הפעם הראשונה בחיי שהשתתפתי
במחזה של ממש. איזה לבטים עברנו עד שהוחלט שהולכים על "אנדורה".
מחזה קשה גם לביצוע וגם להבנה. משך אותי הבימוי של שמחה, ויש לציין שיש לו כבר
ניסיון עם המחזה הזה ועם ההעמדה הזאת.
לא האמנתי שהאנשים שלנו יהיו
מסוגלים לבצע תפקידים כל כך מסובכים מבחינת המטען הרגשי שיש להעביר אותו לצופה.
וכאן ראיתי תהליך מופלא! איך שחקן גדל לתוך התפקיד שלו, מזדהה עם הדמות שהוא צריך
לגלם, מוצא לו את התנועות ואופן הדיבור, ההדגשות והשתיקות המתאימות לאופי שלו
ולאופי הדמות.
וכל חזרה מחדש אני מתרגש
מהדרמה, מן הביטוי האמיתי שאנשים מצליחים להעביר.
ועכשיו על שמחה:
שמחה הוא הרוח החיה. הוא ששכנע
אותנו שאכן אנחנו מסוגלים לעמוד במתח ולהעמיד הצגה ראויה לשמה. שמחה, שיודע לגלם
את כל התפקידים, שיודע את כל הטקסטים בעל-פה, וגם טועה לפעמים ("סליחה,
טעיתי"). שמחה שמוליך אותנו סחור סחור עוד ועוד במעגלי קסמו. שמחה שמעודד קסמו. שמחה שמעודד וגם צועק לפעמים, אבל איזו
הערכה יש לי לאורך הרוח שלו!
שמחה, על ראש שמחתנו.
עוד ידובר בו במחזה.
מי אני שאתן ביקורת ספרותית או
תיאטרלית, אני חושב שהמחזה מצוין, עם מסר עדכני, ואל לנו לזלזל בכל מה שנאמר על
הבמה.
נותר רק לאחל לשחקנים שהטקסט
יהיה שגור בפיהם ושלא יתקוף אותם פחד פתאום. נשאר להודות לכל אנשי המנהלה שטורחים
בצנעה וביעילות, וגם נקווה שאכן "אנדורה" תצא לדרך ברגל ימין.
שמעון תדהר
|
