דברים שנאמרו
לאחר ההצגה האחרונה ע"י שרה בלנקי
נוהגים תמיד בערב אחרון
לאמור תודות, ולא מעט – אלא
המון.
הפעם ישבתי לי בצד, בלי הרבה
עבודה
וצפיתי במתרחש: איך לאט לאט נבנית
הבמה,
ואיך "הבית האדום"
ממחסן תרבות – הפך לתיאטרון,
ותלבושות נתפרות, ואיפור –
ומראות מאורגנות...
וצפיתי בך, חני, ואל תסמיקי
בבקשה, איך למדת לנצח על הכל ביד רמה.
ועם כל הקשיים וההתנגדויות
יכולת לה – למלאכה הזאת,
אז בואו לרגע כף נמחא ונאמר
תודות על זאת שניצחה על מלאכת החזרות.
ויודעת שעידו נמנע מלשמוע
מילות של תודה, ומעדיף להצטנע לו באיזושהי פינה,
אך מה לעשות, עידו ידידי,
שבמשך שנים היינו שניים – אתה ואני,
הפעם סמכתי עליך שתוכל בלעדי,
ותצליח כמובן את הכל...בוודאי,
ומה לעשות, זו עובדה. בלעדיך
שום דבר לא היה נולד,
ואנחנו לא היינו...פשוט כבר לא
רגילים להיות לבד.
וכמו כולנו – גם אני הייתי קצת
הססנית:
איך זה הבמאי הזה –
הארגנטינאי...
והחומר...חנוך לוין – נו
יתאים???
והטקסטים בהתחלה היא
כאלה...משעממים, אך בסוף-הסופי – זה פשוט אמיתי
זה אנחנו, זה החיים – וזה פשוט
אמיתי.
וחוץ מאיפור וטקסט ובמה בלי
גסטרונומיה – זה אצלנו כבר לא זה...
אז לך שרה הבשלנית, שבכל ערב
אותנו – או את קיבתנו פינקת,
תודה לך,,,ואל תשכחי שיהיו
בוודאי עוד הפקות.
וזהו, אפשר עוד להמשיך...
אך שלזוויג שלי כבר מחכה לשתות
כוס קפה, וזקני-שלי רואה את הים...
אז צריכה לסיים ופשוט – תודה
לכולם...
(מבית תשנ"ג 26/3/1993) |
