https://www.moreshet-kvyavne.org.il/viewpage.asp?pagesCatID=5812&siteName=moreshetkvקול השבוע
י"ט בשבט תשס"ט
קישור לצילומים
מאחורי הקלעים
לא ראיתי אף תגובה על ההצגה
"החולה המדומה", שהעלינו בחוג לדרמה לפני מספר שבועות. אך נדמה לי
שההדים היו חיוביים, אם כי לא כתובים.
מכיוון שאין הנחתום מעיד על
עיסתו – וגם מפני שלא ראיתי את ההצגה "מלפני הקלעים" – אין בכוונתי
להעיד על איכות המוצר. רציתי רק לשתף אתכם בחלק מהתלאות בדרך לנס הקטן שמתרחש כל
פעם שהופכים טקסט כתוב להצגה חיה על הבמה.
מתחילים עם להקת השחקנים
בפוטנציה, רובם וותיקים, חלקם חוזרים אחרי הפסקה – ומחפשים הצגה מתאימה. אחת
המגבלות בבחירה היא שיהיו מספיק תפקידים לספק את כל המעוניינים להשתתף: זו טבעה של
"דרמה קהילתית". כבר מההתחלה מתברר שבכלל לא ברור כמה אנחנו. יום המפגש
שוּנה מיום ראשון המסורתי ליום רביעי, עקב אילוצים של הבמאי, יעקב אמסלם. מספר
שחקנים מודיעים מיד שלא יוכלו להשתתף באותו יום, בגלל לימודים/עבודה.
שקלנו ביחד כמה הצעות להצגה –
רובם מסכימים שכדאי. משהו לא רציני מדי – עד שיעקב, שגדל על התרבות הצרפתית, ממליץ
על "החולה המדומה" של מולייר בגרסה מודרנית, והצעתו מתקבלת. בשבועות
הראשונים, משתנה קבוצת הנפשות הפועלות, מפגישה לפגישה: שחקנית וותיקה פורשת עקב מחלה
במשפחה, אחת ששקלה להצטרף משנה את דעתה, שחקן חיזוק חדש מתלבט לאורך כמה שבועות,
ובסוף מוותר. בעקבות החלטתו, צריך לשנות את הליהוק.
יעקב לא מתרגש.
בסופו של דבר יש הרכב מסוים של
נשים וגברים – והוא בכלל לא תואם את ההרכב המקורי של מולייר. אנחנו מבורכים בנשים.
אין דבר – חלק מתפקידי הגברים ממלאות הבנות. ברור שהחתנים הפוטנציאליים חייבים
להיות גברים, וכ"כ החולה עצמו (איזו אישה היתה יכולה להרשות לעצמה להתנהג ככה?). אבל
ד"ר דיאפורוס הופך להיות מאדאם ד', הנוטריון הוא נוטריונית, האח השפוי הוא
אחות שפויה, הרוקח הוא רוקחת, ושלום על מולייר. למזלנו, ברקע האחרון באה לעזרתנו
מיטל דגני, ובמקום רק לשיר בקטעי המעבר, נכנסה בהצלחה לנעליים של שני גברים,
שמסיבות שונות עזבו בשלב מאוחר.
ושוב, יעקב לא מתרגש מכל
התנודות – לפחות לא בגלוי. המלחמה מאד קרובה לביתו במושב יבול על גבול רפיח, אחד
הכוכבים חלה פתאום, שחקנית אחת נסעה לשבועיים, יש אזעקות בקיבוץ – והחזרות
ממשיכות. באחת החזרות האחרונות, מתבשר יעקב באמצע החזרה של חדירה של מחבלים ליבול.
הוא לא נכנס לפאניקה, והחזרה ממשיכה (בסוף התברר שהיתה זו אזעקת שווא). כרגיל,
שבוע לפני ההצגה עדיין מדקלמים מספר בעלי תפקידים עם טקסט ביד, ויעקב מציע בעדינות
האופיינית לו, שאולי כדאי כבר להסתדר בלי הדפים.
מאחורי הקלעים עומדת, יושבת
ומתרוצצת העזר כנגד, שרה בלנקשטיין, שאינה מסתפקת בעומס של מזכ"פ ובית ילדים,
ומחפשת אתגרים נוספים. גם היא שומרת על קור רוח כשהיא מציפה אותנו בתזכורות
יומיומיות בדוא"ל ובעזרת פתקים בתאי הדואר.
מגיעים לחזרות האחרונות. החזרה
הגנראלית "טובה מדי" – לפי המסורת, חזרה גנראלית נוראית, מבשרת הצגה טובה.
מגיעים לערב הבכורה עם הלשון
בחוץ, אחרי כמה לילות לבנים. השפעת אינה מדלגת על "שליחי מצווה". יש
שחקנים חולים – אך הם עולים על הבמה , כמובן.
מי היה מאמין – ההצגה יוצאת
לדרך, בתאריך הנקוב. האם יש קהל באולם? האם הם יצחקו? יפרגנו? ייהנו?
מילה אחרונה: החוג לא
"סגור", וכל אחד מוזמן להצטרף. הקהל גם ישמח לראות פנים חדשות. מובטח
לכל אחד ואחת תפקיד, והזדמנות להיות חלק מהכיף של יצירה בצוותא.
מרים שליסלברג |
