החינוך הדתי
החינוך לדת מתחיל עוד בהיותנו בפעוטון. זה מתבטא בלקיחתנו בשבת לבית הכנסת על ידי אבא, שיוצא מן התפילה כדי להביאנו. לברך ולהתפלל אנו מתחילים בגן ושם אנו שומעים גם סיפורי תורה.
עם כניסתנו לכתה א' אנו מתחילים ללמוד תורה עם רש"י מתחילת ספר בראשית.
בערך מכתה ד' או ה' אנו מתחילים ללמוד משניות ובכתה ו' מתחילים עם גמרא. בשלב זה אנו מקבלים גם שיעורים בטעמי המקרא ובנביאים. בכתה ז' אנו עוברים את בר המצווה האמורה להכניסנו לעול המצוות. מלבד הנחת התפילין אין אנו לומדים שום דבר מיוחד, לקראת מאורע חשוב זה.
בכתה ה' אנו מתחילים גם להתפלל בבקר במניין ושם אנו לומדים מהכתות שמעלינו איך לזלזל בתפילה ולהתייחס אליה כדבר שולי שצריך להיפטר ממנו מהר ככל האפשר.
בכתות ח'-ט' כבר מכניסים סוגיות ללמוד ציצית וברכות הנהנין וכן לומדים דינים מספרים מסודרים.
בכתות התיכון מיתוסף לכך העיסוק בסוגיות כלליות בישיבה "זוטא" בעבר וב"נושא החדש" היום.
אבל בזה מורגש ביותר זלזול התלמידים- חדשים כוותיקים. כמו כן מתחילים בכתה י"א ללמוד מחשבת ישראל- שעור אחד או שניים בשבוע.
נקודת ציון בתוך החינוך הדתי היא היציאה לישיבות בסוף כתה י'.
הישיבות כשלעצמן מוסיפות הרבה מאוד לרוב החברה, אבל ההשפעה הנמחקת מהר מאוד בעקבות החזרה למשק, לחברה אשר סותרת את כל מה שלמדו בישיבות וכמובן שלחברה זו יש השפעה גדולה יותר מאשר לישיבה.
בנוסף לכל זה מקבל כל אחד את החינוך שהוא מקבל בבית ואצלנו הוא בדרך כלל זעום ביותר, אם כי לזה יש ההשפעה הגדולה ביותר על הילד.
זו פחות או יותר התמונה הכללית של החינוך ואלו התוצר הממוצע הוא נער היודע איך ללמוד גמרא ברמה סבירה, תורה ברמה טובה בדרך כלל וגם יודע מינימום מסוים של הלכות.
אותו נער ממוצע הכפה עדיין על ראשו אומנם, אבל היא לא מחוזקת מספיק ואילו הציצית, אם היא נמצאת, זה רק בזמן שהיא לא מפריעה. אותו נער כמעט ולא ידע לענות על שאלות בסיסיות
כגון: למה אתה דתי, ולשם מה מקיימים מצוות. לתפילה הוא כאמור מתייחס כפרט שולי וישתדל לגמרה מהר ככל האפשר, ומנחה ומעריב יתפלל רק כשמזדמן לו.
אין ספק שזוהי תוצאה עגומה ביותר, אולי קצת מוגזמת, אבל קרובה ביותר אל המציאות. ואינני מוציא את עצמי מכלל התלמידים בבית ספרנו.
-------------------------------------------------
אנסה למנות כמה מן הגורמים שלדעתי מביאים לתוצאה כזו:
ראשית , עוד לפני מאות שנים התחילו ילדים כבר בגיל שלוש או ארבע ללמוד תורה ולא לשמוע רק סיפורים. אני בטוח שאם אז הצליחו הילדים לתפוס- אין שום סיבה שבימינו הם לא יתפסו את זה.
אותו דבר לגבי הגמרא והמשנה.
פעם התחילו ללמוד כבר בגיל שש את התורה שבע"פ וכיום עד סוף התיכון אנו גומרים מקסימום מאה דפים וגם זה בקושי, ואם נתחשב בכך שאלו שנות הלימוד העיקריות שלנו, כי אחרי כן באמת לומדים מעט מאוד- הרי זה הספק דל ביותר.
נקודה אחרת היא היחס אל מקצועות הקודש שניתנים בביה"ס.
אין הבדל לגבי התלמיד אם הוא לומד גמרא או מתמטיקה. לגביו הוא שונא את שניהם, פשוט משום שהוא שונא ללמוד ואז הוא שונא גם גמרא בדיוק כמו שהוא שונא מתמטיקה.
היות ובביה"ס אין הבדל בין מקצועות אלו- גם לגביו לא יהיה הבדל. דבר זה מחמיר עוד יותר כשמתחילים בתיכון ללמוד לבגרות ואם יש חס וחלילה שעור תורה שלא לבגרות אז התלמידים מתרגזים או לא באים לשיעור בכלל ובמקום זה לומדים מתמטיקה.
מצב זה הוא בהחלט לא בריא ואני מקווה שאף אחד לא חולק עלי שמקצועות הקודש חשובים פי כמה ממקצועות החול.
דבר נוסף אלו שעורי מחשבת. לא ייתכן שדבר כה חשוב ובסיסי כמו מחשבת ישראל שבו נלמדים היסודות הרעיוניים והמחשבתיים של היהדות-יתחילו ללמוד רק בכתה י"א וגם אז-שעור אחד בשבוע.
לפי דעתי, כיום קשה מאוד להיות יהודי טוב בלי ללמוד מחשבת כי רק דרך השעורים האלו מראים את יסודות היהדות ונכנסים לנושאים מציקים וחשובים מאוד, כי קשה בכל אופן ברמה שלומדים אצלנו להכניס את זה דרך שעורי גמרא או תורה.
נקודה זו חשובה מאוד בעיני ואני חושב שאם יתחילו להכניס נושא זה עוד בכתה ז' וברצינות- זה ישפר מאוד את פני החינוך
נקודה נוספת בחנוך היא- אי הקפדה על פרטים "קטנים" כביכול. משום מה שמים המחנכים דגש רק על דברים כגון תפילת שחרית בזמן ולפעמים לבישת ציצית, אבל יש המון פרטים נשכחים שלא מקפידים עליהם ולא מקיימים אותם, ואם זה לא נכנס בגיל צעיר- גם בגיל מבוגר זה לא ייכנס.
אני מתכוון לדברים כגון: נטילת ידיים בבוקר ולפני הארוחות, ברכת המזון, תפילת מעריב ומנחה ועוד מצוות חשובות כאלו.
לכל זה מצטרפת בעיית ההשפעה של חברת המבוגרים. טבעי מאוד שילד שגדל בחברה מסוימת יסתכל סביבו ויחקה את המבגרים ממנו מזלזלים כל כך בתפילה, אין לצפות, שהוא בבגרותו יהיה יותר טוב, או כשהוא רואה שאביו לא מקפיד על דברים מסוימים כגון לבישת ציצית או נטילת ידיים-גם הוא בשלב מסיים יפסיק לעשות זאת. ובאופן כללי כשהילד, שעיניו בראשו, רואה מה יותר חשוב בחברה שלנו- לעבוד טוב או לשמור את הדת, והוא רואה איך מתייחסים אל אחד שמקפיד מאוד על הדת ולכן הוא הולך ללמוד בישיבה- אז גם הוא יתנהג בהתאם, ובתקופת הלימודים בישיבה הוא כל הזמן יתכנן איך לגמור עם הישיבה וללכת לעבוד מהר ככל האפשר.
חברת המבוגרים אף מתעלמת מהרבה איסורים שבדת ואף פועלת בניגוד להם בפירוש.
למשל נער בן שש עשרה- גיל שנקבע במדינה כמבוגר, אינו יודע שאסור להתרחץ מעורב בבריכה כי אף אחד לא אמר לו את זה, ואילו בקיבוץ כן מתרחצים מעורב- מאוחר יותר, בישיבה , כשפתאום מטיחים בפניו שזה אסור הוא לא יודע מה לומר וממשיך להתעלם מכך,
כי כך התרגל לעשות במשך שנים. אותו דבר לגבי ריקודים מעורבים.
לא ייתכן שבקיבוץ הדתי, אחת התוכניות הרשמיות של חג דתי תהיה-ריקודים מעורבים, הרי זה אבסורד נוראי.
כמובן אני מקווה שגם בנקודה זו אין חולקים עלי שזה אסור.
נזכור עוד נקודה קטנה אחת שתשלים לנו את התמונה. זהו החינוך המיני.
הנוער אצלנו נמשך למתירנות כמו הנוער מכל הארץ ומכל העולם. היחסים בינו ובינה נעשו קרובים יותר ויותר אצלנו, אבל המבוגרים והמחנכים מעדיפים להתעלם מכך ואינם יודעים לשים יד במקום הנכון ולכן קיימת פריצות בנושא זה. ההתעלמות גורמת ללגיטימציה ואת התוצאות אנו רואים סביבנו ואני מאמין שבמשך הזמן נראה ונרגיש את זה יותר ויותר.
ברור למדי שהמסקנה הנובעת מכל זה היא שמשהו לקוי אצלנו ועל כך עמדתי, ושצריך לשנותו- ועל כך אעמוד.
צריך לשנות שני דברים יסודיים בחינוך. שניהם תלויים אחד בשני וחייבים לשנות את שניהם ביחד.
הדבר הראשון זה החינוך הניתן לילד עוד בהיותו צעיר ועד לסוף התיכון הדבר השני זוהי חברת המבוגרים המשפיעה לרעה על חינוך הנער.
על הדבר הראשון כבר עמדתי בחלקו. לדעתי צריך את החינוך הדתי להתחיל בגיל יותר צעיר- פרושו של דבר להתחיל ללמוד בגיל שלוש או ארבע- תורה, בגיל שש, משנה ו/או גמרא וכו'.
ואילו לקראת בר המצווה להתחיל ללמוד את יסודות היהדות בעזרת מחשבת ישראל, אבל הדבר העיקרי צריך להיות ההתנהגות היומיומית, צריך לחנך את הילד לקיים את הדברים הקטנים ביותר של היום-יום וללמדו לחיות את כל חייו מהרגע הראשון ועד האחרון לפי רוח התורה והיהדות. בנקודה זאת צריך להיות להורים חלק נכבד בחינוך כי מהם ייקח הילד דוגמא(אולי בנקודה זו עדיפה שיטת ההלנה ליד ההורים בה להורים יש יותר זמן לחנך את ילדם).
דבר חשוב אחר זה מקום למודי הקדש- מההתחלה, מכתה א' צריך להבדיל הבדלה גמורה בין לימודי החול והקודש. אפשר לעשות זאת ע"י זמנים שונים או צורות לימוד שונות. צריך לחשוב על כך ולמצוא את הדבר הטוב ביותר, אבל מה שברור הוא שצריך לשנות את המצב הקיים ולהפריד בין המקצועות השונים.
צריך לחנך ליחס שונה למקצועות הקודש ולהחדיר את חשיבות הלימוד "לשמה" ולא לשם "הבגרות".
באשר לנקודה השנייה שצריך לשנות- אין לי ספק שאם מישהו רוצה שהתוצר החינוכי של הקיבוץ יהיה יותר טוב הוא מוכרח לשנות גם את פני החברה הקיבוצית כי אין סיכוי שהתוצר יהא שונה מסביבתו, וכבר הוכחתי כי לנו יש השפעה רבה עליו.
יש דרכים רבות לשנות חברה זאת-צריך לקבוע נורמות דתיות מסוימות שמי שלא עומד בהם פשוט יצטרך לעזוב את הקיבוץ, ובנקודה זאת אסור לפחד, אין מה לעשות.
אם אנחנו רוצים לשפר משהו אז צריך להקריב קורבנות מסוימים ואם לא מקבלים חבר בגלל שאינו עומד בנורמות העבודה של הקיבוץ כך בהחלט אפשר לעשות לחבר שאינו עומד בנורמות הדת.
צריך לשלוח חברים לתקופת לימוד מסוימת בישיבה כדי שילמדו נקודות בסיסיות, חשובות בחיים הדתיים היום-יומיים. נקודה זו צריכה להיות המשימה העיקרית-לתת לדת את העדיפות בחיי הקיבוץ- לפני העבודה, דבר שבאופן ברור אינו קיים כיום. צריך כמובן לתת יותר שעורים בקיבוץ, יותר דיונים בעניינים "רוחניים" ובבעיות עקרוניות בקיבוץ ובדת.
דבר אחד ברור- אין להתחמק משינוי פני חברת המבוגרים בטענה שאם נזרוק חברים מן הקיבוץ הם יהיו פחות דתיים מחוץ לקיבוץ.
כי אם אנחנו רוצים להציל את הדת בקיבוץ- מוכרחים לעשות זאת, אחרת זה לא ילך ואם לא יעשו זאת, סופו של כל הקיבוץ שיהיה במצב של אלה שצריכים להיזרק, ואני יוצא מתוך הנחה שמטרתנו היא לשנות לטובה.
לסיכום-אני מאמין שבקיבוץ יש הרבה שמעוניינים לשפר את המצב הדתי בקיבוץ ובחינוך וכמו כן שיש חברים שפשוט אינם מודעים למצב שבו אנו שקועים, ואני חושב שמה שהעליתי אלה הן הנקודות הכלליות שיביאו אותנו למצב טוב יותר ובריא יותר בעזרת ד'.
איתן עוזרי (מתוך "סופים", עלון סיום כיתה י"ב תשל"ז) ערב ראש השנה תשל"ח-12/9/77
|
